תיאור

ספר באמהרית המספר את סיפורי העלייה של יהודי אתיופיה דרך סודן. הספר נכתב בשנת 2002 וחושף סיפורים קשים וטראומטיים, אשר לא זכו לפרסום עד למועד הוצאתו.

מבוא של הספר አስቸጋሪው ጉዞ ( הספר הראשון שראה אור ב2001)
יהודי אתיופיה ניסו, במהלך שנים רבות ,למצוא דרכים שונות לעליה, אבל לא הצליחו בכך. החלום העתיק הזה קרם עור וגידים לאט לאט,ובשנות השמונים בשלו לבסוף התנאים לעלייה.זקנים וצעירים היו מוכנים לצאת למסע.לא עצר אותם לא פחד של מוות מידי השודדים,ולא פחד מרעב ומצמא,שידעו שמחכים להם בדרך.ירושלים ,מחוז חלומותיהם,הייתה המטרה אליה ביקשו להגיע בכל מחיר. הם הכינו את עצמם מבחינה נפשית וגופנית למסע.יהיה לי קשה מאוד לתאר את המסע במילים, אבל אנסה להראות לקורא בספר הזה, מעט מהבעיות שהתעוררו בדרך.
הסיפור מאחורי הספר הזה גם הוא סיפור לא פשוט,שנים רבות חיפשתי אנשים שספרי העלייה , את הספור המיוחד. הרגשתי שאני במרוץ נגד הזמן כיוון שהשכחה איימה לטשטש את עקבות המסע וגם גילם המבוגר של חלק מהאנשים גרם לי לחשוש שהם ייקחו את סיפורם איתם אל הקבר. קשיים רבים, מסוגים שונים ,התעוררו בחיפוש החומר על המסע .רק לשם דוגמא: קס מפורסם, קייס מנשה זמרו , נפטר אחרי שקבעתי לראיין אותו. רבים היו שלא רצו לספר את סיפורם מתוך חשש לעורר את כאבם הישן, או להיחשף .אולם כל הקשיים הללו לא עצרו אותי.
הרעיון לכתוב את הסיפורי העדה, ליווה אותי תמיד. גודלתי כילד על דמותה של ירושלים. כשבאתי ארצה כנער, לאחר תלאות הדרך ,גיליתי שיש פער בין החלום לבין המציאות .ניסיתי למצוא דרכים איך להתחבר למציאות הישראלית,לעזוב את מורשתי,ולהתמזג בחברה הישראלית. האמנתי שאם אעזוב את תרבותי, ואאמץ תרבות חדשה, יהיה לי קל להשתלב. לדוגמא: ביקשתי מאמי, כנער, שלא תסתובב עם אחי על גבה,כי זה מבייש אותי. אמרתי לה שאם תסתובב איתי כך אתכחש לה ואגיד שהיא לא אמי. אמי, כמובן, נעלבה מאד מהגישה הזו. גם בבית הספר ניכרו ההבדלים. חונכנו לא להישיר מבט למי שהוא בעל סמכות חינוכית. אולם כשזומנתי לשיחות בבית הספר כעסו עלי המורים כיון שאיני מסתכל בעיניה. מעשה זה פורש בצורה מוטעית ואני חטפתי צעקות והסתובבתי בהרגשה רעה של חוסר ערך. דוגמה נוספת מבית הספר: כשיצאנו לטיול שנתי, בפנימייה שהייתי בה, נשענתי על רגליו של מנהל הכפר. מעשה זה מבחינתי היה לגיטימי כיוון שחונכנו להתייחס למורים שלנו כמו אבות. אבל מנהל הכפר זרק אותי במיאוס. הוא צעק עלי: מה אתה נשען אלי? המעשה הזה לא הובן. גם בצבא נמשכה ההרגשה הזו. אולם מה שהחזיק אותי בצבא היה דבר אחד: זכרתי איך התנכלו לי הלא יהודים באתיופיה, זכרתי את חלומי לעלות אצה ולהיות חייל. ועכשיו ,למרות שהתנכלו לי חברי,הרגשתי שהגשמתי את חלומי. זה נתן לי כוח רב.
לאחר השחרור חיפשתי את עצמי. רציתי לדעת מי אני ומה אני. התחלתי לחשוב על החוויות שעברתי . הבנתי שעברתי דרך גבורה, שאני לא מעריך אותה מספיק .התחלתי להבחין בכך שהמבוגרים ,שהיו בעלי הסמכות בעבר,פה אינם נחשבים. התחלתי לשאול על העלייה ונדהמתי לראות כמה אנשים מתקשים לדבר על עלייתם לארץ. אנשים התביישו בכך שעלו ממדינה פרימיטיבית ארצה. לא רצו להיזכר בסיפור עלייה. אמרתי לעצמי שאני מוכרח למצוא את שורשיי, לחפש את הגיבורים שלי. במשך שנים ארוכות לא יכולתי לישון,לא הצלחתי להירדם,כי הרגשתי שאני חייב לספר את סיפורה של העלייה, את ההיסטוריה, לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שהתחלתי בעבודה , לאורך השנים , הרגשתי שאין לי במה להיאחז, שאני אומלל, הרגשתי חלול כי יש לי היסטוריה ולא ידעתי איך לכתוב אותה, אין חומר כתוב עליה, אף אחד לא מדבר עליה. כאמור, בשנים הראשונות לעלייתי לארץ , חיפשתי “להשתלב” על ידי זריקת ההיסטוריה שלי , והרגשתי לאט לאט שאני מתרחק מעצמי ממדינתי. כשהתחלתי לכתוב ולהתעניין בקורות העדה ,חזרתי אל התקופה, טרם העלייה, שבה התגעגעתי לירושלים, חזרתי אל החלום העתיק שלי מילדותי: לבוא ארצה ולהצטרף אל האחים. דווקא מתוך העיסוק בסיפור העלייה חשתי שוב קרבה לישראל. נהייתה שוב חזק מבחינה נפשית כיוון שהבנתי שיש לי עבר והיסטוריה,כיוון שנזכרתי בקשיים ובגבורה של הדרך. הבנתי שגם חלומם של הנספים היה להצטרף ולחיות ביחד עם אחיהם בארץ. כשנכנסתי לעומק הסיפורים התמלאתי באנרגיה שאינני יכול להסביר אותה,גופי התמלא באנרגיה,גיליתי גילוים חדשים לי על מנהיגיה המרשימים של העדה,בקצרה: על ההיסטוריה המפוארת של העדה. כל זה מילא אותי בכוח רב. לפני שהתחלתי בעבודה חשתי כאילו אני עומד בצומת ואינני יודע לאן לפנות. אולם עכשיו הרגשתי שיש אנשים שנותנים לי השראה ,שהזהות שלי מתגבשת ואני מרגיש מקובל יותר בחברה סביבי .הרגשתי שיש היסתוריה מאחוריי,שיש מנהיגים מפוארים בעדה שלי. פתאום פתחתי את הפה. פתאום יכולתי לתקן טעויות בסביבתי,כשדברו על העדה. כתוצאה מהעבודה אהבתי לאנשים ולארץ מאד התחזקה.

הגיבורים המיידיים, שתי חקרתי אותם ,היו ילדים קטנים,בני גילי שעשו את כל הדרך ברגל,שהיו ממושמעים ולא התלוננו .אלה היו הגיבורים המיידיים שנזכרתי בהם . אלה שעשו את המסע. לאחר מכן, חשבתי על המדריכים- קומטה וסוכני מוסד, בני העדה, כעל גיבורים שלי. לאחר מכן הרחקתי לאחור בהיסטוריה. לא הצלחתי למצוא מספיק חומר, שיסביר למה בעצם התחיל המסע הארוך מאתיופיה חיפשתי חומר כתוב אך לא מצאתי כזה: חומר על המסע, על הגיבורים שלי, על הסיבות למסע.החלטתי שאני לא יכול לשבת ולנוח לרגע עד שלא אכתוב את תולדות המסע.לפתע התחלתי לגלות מכתבים על המסע, בלי לחשוב הרבה גם התחלתי בעצמי לכתוב על המסע, לשאול אנשים, להתעניין. אנשים לא הבינו מה המניע שלי, ביקשו שאעזוב אותם במנוחה. הסתובבתי חסר מנוחה, מראיין אנשים, רושם. התחלתי באיסוף של מסמכים יקרי ערך מאותם זמנים(מכתבים, תמונות, ספרים וכדומה). ככל ששאלתי אנשים שאלותיך הלכתי ונמשכתי יותר ויותר לסיפורם. אחת החוויות הקשות שהיו לי הייתה להתמודד עם אנשים שעשו את ההיסטוריה הזו,אבל איבדו בדרך בני משפחה רבים,עברו חוויות קשות מנשוא וסירבו לפתוח את ליבם. חלקם הצלחתי בסוף לדובב.
בשלב מסוים כבר הרגשתי שיש לי בסיס לעבודה, שיצא מזה ספר. ראיינתי , בסך הכול , מספר רב של אנשים(72 אנשים),ומתוך ראיונות אלה בחרתי כמה דוגמאות בכדי להמחיש לקרוא את תלאות המסע. הספר נכתב במקור באמהרית. כתבתי אותו בעזרת חברי, ועד שלא סיימתי לכתוב את הספר לא הייתה לי מנוחה. כשסיימתי לכתוב הרגשתי משוחרר, בן אדם משוחרר בעולם ,שההיסטוריה שלנו נמצאה ונכתבה,לא הלכה לאיבוד.הרגשתי שנתתי כיוון לאנשים שלא רצו לדבר ,שהראיתי להם שזה לא נורא לספר.אנשים רבים ,וגם אני ,הרגשתו שיש צורך לתרגם את הספר לעברית .בייחוד בשביל הנוער שלא מכיר את מורשתו .ולכן הנוסח העברי של הספר.