היום אנו זוכרים את השנה להסתלקותו של סבא, מקוננט בלטה ז”ל. השבוע יצא לזכרו של סבא ספר שמספר את סיפורו המרתק. קטע מדבר המחבר.
יהי זכרך ברוך
פגשתי את סבא לראשונה בשנת 1977, כשהייתי בן שמונה.
בשנה זו עזבו הוריי את הכפר ווזבה ועברו לכפר מאורי שבו התגוררו סבי וסבתי, המרוחק משם כ-15 קילומטרים. הייתי נכדו השני של סבא, אחרי מלפייה, בתה של אבוזנש.
הציפיות שלי מהסב שלא הכרתי היו גבוהות מאוד, אולם בפגישה הראשונה עמו גיליתי שאין מדובר באדם פתוח ו”מחבק”.
הסב היה מנהיג משמעת, כמעין שוטר מקומי.
כך היה עבור הילדים והנכדים שלו.
המעבר בין הכפרים לא היה קל עבורנו הילדים, אך העובדה שזכינו להמשיך לפקוד מסגרת לימודית, כפי שהיה בווזבה, תרמה להתאקלמות שלנו.
עם הגעתי לכפר מאורי התחלתי את לימודי בכיתה א’, וסבא היה המורה שלי והמנהל של בית הספר.
חשתי גאווה על כהונתו בתפקידים הללו. מאפיינים רבים באישיותו שלא באו לידי ביטוי בבית, התגלו בבית הספר.
במשך השנים הרהרתי רבות בדבר השתיקות הממושכות שאפיינו את סבא, ובדבר הקרירות שהפגין כלפינו.
ניסיתי ללמוד את הסיבות ואת הנסיבות שהפכו אותו לנוקשה כל כך, אך לשווא.
בסוף שנות התשעים הרגשתי שגיליתי לראשונה את סבא שלי. יום אחד, הוזמן סבא לבית הוריי באריאל. בשבת בבוקר ישבנו בחצר הבית וסיפרתי לו שאני כותב ספר בנושא ההיסטוריה של יהודי אתיופיה.
ביקשתי ממנו שיספר לי על ההיסטורייה הזו מנקודת מבטו ומנסיונו.
סבא הביט בי בהפתעה. הוא חייך ואמר שישמח לשתף פעולה.
השיחה שלנו נמשכה כשלוש שעות.
זו הייתה הפעם הראשונה שישבתי עם סבא ודיברתי איתו כמעט ללא כל מחסום, למעט ההתנגדות שהראה לדבר עמי על תקופת ילדותו.
אמרתי לעצמי שעליי להתאמץ כדי להכיר את סבא.
אחרי מפגשים נוספים הצלחתי לקלף שכבה אחר שכבה של הגנה, ולגלות את הפצעים שנשא עמו במשך עשרות שנים.
גיליתי שהמוות של הוריו כשהיה צעיר השפיע עליו עמוקות, והיה בבחינת פצע פתוח שלא הגליד כל ימי חייו.
אחרי שדיברנו על כך גיליתי פתאום אדם פשוט וקליל, שיודע לצחוק ולהצחיק.
ככל שלמדתי יותר עליו ועל ההיסטוריה שלו, כך הרגשתי בר מזל שיש לי אותו בחיי.
כל מפגש עמו החל בברכה שלו.
הוא היה מאושר לראות אותי לצדו ושיתף פעולה במענה על שאלותיי. בשנות חייו האחרונות הפך הסבא שלא הכרתי במשך מרבית חיי למורה הדרך שלי.
אזכור אותו תמיד יושב במרפסת ביתו עם ספר תהילים וקורא בו; אזכור את סבא שתמיד שמר את פיו מדבר דבריי חולין;
אזכור אותו כאדם הקפדן והמתוכנן ביותר שהכרתי, כאיש ישר והגון, בעל יראת שמים.
דרך המפגשים עם סבא התחלתי את דרכי באיסוף חומרים ובתיעוד ההיסטוריה של יהודי אתיופיה.
תיעדתי את קורותיו ואת דבריו במשך למעלה מעשרים שנה.
סבא ידע לספר על חיי היהודים במאה העשרים. הוא היה השריד המבוגר ביותר למשפחת ברוק, וידע פרטים רבים על ההיסטוריה המשפחתית.
ידעתי שזמננו יחד על פני האדמה קצוב, וניצלתי כל מפגש בינינו לדליית מידע על המשפחה שלנו ועל ההיסטוריה וחיי החברה של הקהילה, במיוחד בכפר מאורי, שהוקם בידי סבו.
בשנת 2007 סבא מקוננט אף פרסם בעצמו חוברת המסייעת למפעל המשפחתי של שימור התרבות.
עכשיו זה הזמן לספר לצאצאים ולמכרים על קורותיו של סבא.
מי ייתן וספר זה יעשה עמו חסד וינציח את זכרו בלב כולנו.
סבא יקר שלי, תחסר לי לעד, אך אני מבטיח להמשיך בדרכך.
יהי זכרך ברוך.
דניאל בלטה,
מרץ 2020.
יהי זכרך ברוך
פגשתי את סבא לראשונה בשנת 1977, כשהייתי בן שמונה.בשנה זו עזבו הוריי את הכפר ווזבה ועברו לכפר מאורי שבו התגוררו סבי וסבתי, המרוחק משם כ-15 קילומטרים. הייתי נכדו השני של סבא, אחרי מלפייה, בתה של אבוזנש.
הציפיות שלי מהסב שלא הכרתי היו גבוהות מאוד, אולם בפגישה הראשונה עמו גיליתי שאין מדובר באדם פתוח ו”מחבק”.
הסב היה מנהיג משמעת, כמעין שוטר מקומי.
כך היה עבור הילדים והנכדים שלו.
המעבר בין הכפרים לא היה קל עבורנו הילדים, אך העובדה שזכינו להמשיך לפקוד מסגרת לימודית, כפי שהיה בווזבה, תרמה להתאקלמות שלנו.
עם הגעתי לכפר מאורי התחלתי את לימודי בכיתה א’, וסבא היה המורה שלי והמנהל של בית הספר.
חשתי גאווה על כהונתו בתפקידים הללו. מאפיינים רבים באישיותו שלא באו לידי ביטוי בבית, התגלו בבית הספר.
במשך השנים הרהרתי רבות בדבר השתיקות הממושכות שאפיינו את סבא, ובדבר הקרירות שהפגין כלפינו.
ניסיתי ללמוד את הסיבות ואת הנסיבות שהפכו אותו לנוקשה כל כך, אך לשווא.
בסוף שנות התשעים הרגשתי שגיליתי לראשונה את סבא שלי. יום אחד, הוזמן סבא לבית הוריי באריאל. בשבת בבוקר ישבנו בחצר הבית וסיפרתי לו שאני כותב ספר בנושא ההיסטוריה של יהודי אתיופיה.
ביקשתי ממנו שיספר לי על ההיסטורייה הזו מנקודת מבטו ומנסיונו.
סבא הביט בי בהפתעה. הוא חייך ואמר שישמח לשתף פעולה.
השיחה שלנו נמשכה כשלוש שעות.
זו הייתה הפעם הראשונה שישבתי עם סבא ודיברתי איתו כמעט ללא כל מחסום, למעט ההתנגדות שהראה לדבר עמי על תקופת ילדותו.
אמרתי לעצמי שעליי להתאמץ כדי להכיר את סבא.
אחרי מפגשים נוספים הצלחתי לקלף שכבה אחר שכבה של הגנה, ולגלות את הפצעים שנשא עמו במשך עשרות שנים.
גיליתי שהמוות של הוריו כשהיה צעיר השפיע עליו עמוקות, והיה בבחינת פצע פתוח שלא הגליד כל ימי חייו.
אחרי שדיברנו על כך גיליתי פתאום אדם פשוט וקליל, שיודע לצחוק ולהצחיק.
ככל שלמדתי יותר עליו ועל ההיסטוריה שלו, כך הרגשתי בר מזל שיש לי אותו בחיי.
כל מפגש עמו החל בברכה שלו.
הוא היה מאושר לראות אותי לצדו ושיתף פעולה במענה על שאלותיי. בשנות חייו האחרונות הפך הסבא שלא הכרתי במשך מרבית חיי למורה הדרך שלי.
אזכור אותו תמיד יושב במרפסת ביתו עם ספר תהילים וקורא בו; אזכור את סבא שתמיד שמר את פיו מדבר דבריי חולין;
אזכור אותו כאדם הקפדן והמתוכנן ביותר שהכרתי, כאיש ישר והגון, בעל יראת שמים.
דרך המפגשים עם סבא התחלתי את דרכי באיסוף חומרים ובתיעוד ההיסטוריה של יהודי אתיופיה.
תיעדתי את קורותיו ואת דבריו במשך למעלה מעשרים שנה.
סבא ידע לספר על חיי היהודים במאה העשרים. הוא היה השריד המבוגר ביותר למשפחת ברוק, וידע פרטים רבים על ההיסטוריה המשפחתית.
ידעתי שזמננו יחד על פני האדמה קצוב, וניצלתי כל מפגש בינינו לדליית מידע על המשפחה שלנו ועל ההיסטוריה וחיי החברה של הקהילה, במיוחד בכפר מאורי, שהוקם בידי סבו.
בשנת 2007 סבא מקוננט אף פרסם בעצמו חוברת המסייעת למפעל המשפחתי של שימור התרבות.
עכשיו זה הזמן לספר לצאצאים ולמכרים על קורותיו של סבא.
מי ייתן וספר זה יעשה עמו חסד וינציח את זכרו בלב כולנו.
סבא יקר שלי, תחסר לי לעד, אך אני מבטיח להמשיך בדרכך.
יהי זכרך ברוך.
דניאל בלטה,
מרץ 2020.