דניאל בֶּלֶטֶה (נולד ב-23 בדצמבר 1969) הוא ישראלי בן העדה האתיופית, העוסק בשימור מורשתה של יהדות אתיופיה. בלטה הוא אחד הכותבים הראשונים מהעדה האתיופית שספריו יצאו לאור בשפה העברית.
דניאל נולד בכפר טדה שליד גונדר בשנת 1969 בשם אינאו אזמראו. אביו אזמראו מקוננט גדל בכפר מאוורי לאחר שהוריו נפרדו כשהיה בן שנה. אזמראו גדל עד גיל 13 אצל אמו ואחר כך עבר להתגורר עם אביו. אביו לימד אותו עד כיתה ד', אך לאחר שלא הצליח להמשיך ללמוד מפני שאביו העדיף את עזרתו בעבודות חקלאות, הוא נשאר עם רצון עז ללימודים – ואת רצונו בהמשך לימודים ניסה להעביר אל ילדיו, חינך את ילדיו על חשיבות ההשכלה והצטיינות בלימודים.
אמו של דניאל, זממו גלאיה, היא אחיינית של מנהיג העדה יונה בוגלה. אמה, הבסט בוגלה, נפטרה כאשר זממו הייתה בגיל חמש, ולאחר מות אמה עברה ממשפחה למשפחה עד שבשנת 1954 החלה ללמוד בפנימייה של הסוכנות היהודית שנפתחה באסמרה על ידי יונה בוגלה ושמואל בארי. זממו הייתה אחת התלמידות הראשונות שלמדו במקום והייתה מועמדת ללמוד שם כמה שנים – ולעבור להמשך לימודים בישראל. כיוון שהתגעגעה לדודים שלה ולחברים שלה בכפר, לא התמידה בלימודים וחזרה למקום הולדתה. כמו בעלה, גם זממו ניסתה לעודד את בניהם ללמוד ולהשקיע בלימודים. לאחר הגיעה לכפר נישאה לאזמראו מקוננט בגיל 17.
דניאל הוא הבן השני למשפחת בלטה. הבן הבכור למשפחה נפטר בגיל חמש. מותו של הבן הבכור השפיע על המשפחה באופן חזק והתוצאה הייתה חיבוק יתר של הילדים מחשש לאבד גם אותם.
הוריו של דניאל שלחו אותו ללמוד ב-1978 בבית ספר בווזבה, שם החל ללמוד את שנתו הראשונה. לאחר כשנה הוריו עזבו לכפר מאורי, ואת כיתה ב' למד במשך שנתיים כיוון שבית הספר היה רחוק ממקום מגוריו, והיה חייב להתחזק על מנת שיוכל ללכת כל יום 14 ק"מ הלוך ושוב. ב-1982 עבר ללמוד בבית ספר האזורי אמבובר, וב-1983 לאחר שבית הספר של היהודים אמבובר נסגר מפני שהשלטון אסר אז על כל פעילות יהודית באתיופיה, עבר ללמוד בעיירה טדה, שם גר אצל סבתו עד שנת 1984. שם גם ידע השפלות וחוויות אנטישמיות שעיצבו את חייו בהמשך עבודתו כמרצה בנושא הקהילה ובנושאי כתיבת הספרים. ב-1984 עבר לאמבובר לאחר שנפתח שוב, שם למד עד עלייתו לארץ.
את מסעו לישראל עשה דניאל כשהיה בגיל 15, מסע שהשפיע עליו רבות. בסודאן נפרד ממשפחתו במהלך כישלון העלייה שהיה. במסע הזה משפחתו ניסתה לעלות דרך המדבר ובעזרת חיל האוויר הישראלי, אך ניסיון זה כשל לאחר שהמשפחה איבדה זה את זה ומתוך אלפי אנשים שהיו שם במדבר, לא הצליחו לפגוש זה את זה. אביו, שחשב שחלק ממשפחתו עלו למשאית שבאה לאסוף אותם מהמדבר ומשם למטוס, עלה עם בתו בת הארבע ולבסוף התברר לו שאשתו ושלושה מילדיהם נשארו שם והוא עלה לארץ לבד עם בתו בת הארבע. בסודאן נשאר במחנה פליטים למשך חמישה חודשים וב-17 בספטמבר 1984 עלה לישראל יחד עם משפחתו.
לאחר עלייתו למד בישיבת מירון, שם עשה את דרכו הראשונה בארץ, ולאחר שלמד שלוש שנים ביקש לעבור לבית ספר שלומדים בו לימודים עיוניים יותר. ניסיון זה לעבור לבית ספר חילוני לא היה פשוט, ולאחר מאבק שעלה לו בהפסקת לימודים של חודשים הצליח לעבור לכפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים, שם סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1990.
את שירותו הצבאי עשה כלוחם בחטיבת גבעתי. לאחר סיום מסלול בגבעתי והצטיינותו במבחני כושר גופני, יצא לקורס מדריכי ספורט, ושימש מדריך ספורט בחלק משירותו הצבאי.
בשנת 1995 החל ללמוד במכללת וינגייט, שם סיים את לימודיו בשנת 1999. הוא נהג לספר את סיפורי הקהילה לחברה הישראלית ולקהילה בכלל. לאורך חייו שאף תמיד למצוא כלי שיכול להנגיש את הקהילה לחברה הישראלית. בית הספר באתיופיה, המסע לארץ ובין היתר הישארות במחנה הפליטים בסודאן, דרכו הראשונה בארץ כולל הלימודים במכללת וינגייט, השפיעו עליו רבות והוא הבין שהדרך הטובה ביותר שיוכל לעזור לקהילה להיקלט בישראל היא על ידי כתיבת סיפורי העדה ותיעוד העבר.
משנת 1997 מקדיש בלטה את זמנו לחיפוש חומרים ותיעוד אנשי הקהילה. הוא מעביר הרצאות רבות בנושא הקהילה וסדנאות הורים וילדים, ואף זכה בפרס מטעם ג'וינט ישראל בשנת 2003 על עבודתו במציאת כלי עבודה להורים וילדים. בין היתר מעביר הרצאות במערכת החינוך, צה"ל, משטרת ישראל ובקרב בני הקהילה האתיופית.
בשנת 2012 זכה בפרס שרת הקליטה על ספרו "עשן ואמיץ" – ספר פתגמים מתרבות יהודי אתיופיה.
בשנת 2015 הוציא את ספרו "ראש וראש", במטרה שיהווה גשר בין-תרבותי בין יוצאי אתיופיה לכלל הציבור הישראלי.
בשנת 2017 הוציא את ספרו השמיני – "טביבאן" בגרסתו העברית. ספר זה מתאר את קורות יהודי אתיופיה במאתיים השנים האחרונות, ומכיל מסמכים ועדויות מהתקופה.
ספריו